<h1>ספר החינוך מצוה שצ"ג</h1>
<h2>דף ה:</h2>
שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה צותם לפדות פטר חמור אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם, ואפילו עבר ופדהו אינו פדוי, ועל זה נאמר [במדבר י"ח] אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, ביאר הכתוב שלש הבהמות הטהורות שהן בחיוב מצות בכור כי מיני החיה שהן שבעה אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר בא עשה ו' סימן ט' [מצוה י"ח]. משרשי מצות הבכור לתתו לכהן כתבתי שם, וענין האזהרה שלא לפדותו נקשר עמו וקחנו משם. מדיני המצוה כתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה הבכור כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למוכרו בעודו תם דכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו למוכרו, ובזמן הזה שאין בית הואיל ולאכילה עומד הרי זה מותר למוכרו ואף על פי שהוא תמים בין לכהן בין לישראל, עד כאן. ודאי שזה שאמר רבינו זכרונו לברכה הואיל ולאכילה עומד כוונתו לומר לכשיפול בו מום, ובכור בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן בין בפני הבית ושלא בפני הבית בין חי בין שחוט לכל אדם ואפילו לגוי דכחולין גמורין הוא, כמו שכתוב [דברים י"ב] הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. ומכל מקום הזהירו חכמים שלא למוכרו בשוק דרך פרהסיא אלא בבית. ויתר פרטיה מבוארים במסכת בכורות [פרק חמישי]. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל כמו מצות קדוש בכור בהמה טהורה שהוא נוהג בארץ ישראל בלבד כדעת קצת המפרשים, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר [דברים י"ד] ואכלת לפני יי' אלהיך וגו' מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך, ודרשו זכרונם לברכה [תמורה כ"א ע"ב] ממקום שאתה מביא מעשר דהיינו ארץ ישראל אתה מביא בכור צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ אין מקבלין ממנו ולא יקרב דחולין גמורין הוא. והכל חייבין במצוה זו כהנים לויים וישראלים, שנאמר [דברים ט"ו] כל הבכור אשר יולד וגומר, ואף על פי שנפטרו כהנים ולויים מפדיון בכור אדם ופטר חמור כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה [מצוה שצ"ב] ובסדר בא אל פרעה [מצוה כ"ב] חייבין הם בזו. ועובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי אלא בקדושתו הוא כמו שהיה, עבר על לאו, שלענין העברת לאו לא איכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון [ד' ע"ב] במחלוקת אביי ורבא, אבל אינו לוקה לפי שאיפשר לעבור עליו מבלי מעשה.
